פתיח: סיפור אמיתי

פרשנו מהלימודים, נפרדנו מבני הזוג שלנו, ניתקנו קשר עם קרובי משפחה ועם עצמנו ועם כל מה שידענו.

התפטרנו מהעבודה, הפרנו את חוזי השכירות, גררנו את תכולת הדירה אל שפת המדרכה ויצאנו אל הדרכים.

ישבנו על נדנדות גני-משחקים עד שקצות אצבעותינו נכוו מקור, בוהים באור הירח משתקף בדשא הטחוב, כותבים זה לזה שירה על פני הרוח.

פרשנו למיטותינו בערבים ושכבנו ערים עד עלות השחר, מונים את כל הדברים הנוראיים שעשינו לאחרים ואת אלה שאחרים עשו לנו – וצוחקים, מברכים ומוחלים אחד לשני, כמו-גם ליקום המטורף הזה.

התגנבנו אל תוך הקרנות של סרטיו הישנים של גי דבור על מנת לחרוט הילחמו מלוכלך, או מהר יותר, חבר, העולם הישן מאחוריך, על משענות המושבים באולם.

בעוד ריח הדלק נודף עדיין מבגדינו המוכתמים, הבטנו בשמש חדשה מפציעה, וקיימנו דיונים חרישיים אודות צעדינו הבאים, נרגשים מניצניה של היוודעות חדשה לכוחות הבלתי-מוגבלים שטמונים בנו.

בעזרת כרטיסי-חיוג גנובים התקשרנו למאהבינו הצעירים מטלפונים ציבוריים בתחנות משטרה, על מנת להדגים להם סקס טלפוני מהו.

פרצנו לבריכות השחייה הפרטיות ולסאונות של העשירים במטרה ליהנות מהן באופן שבעליהן החוקיים לעולם לא יוכלו.

התגנבנו אל תוך בנייני משרדים, בהם חברינו הכנועים מתייקים ניירות עבור רודני משנה, על מנת לכתוב טיוטות של מנשרים אנטי-אימפריאליסטיים על המחשבים שלהם – או רק כדי לישון מתחת לשולחנות העבודה. הם נדהמו לגלות אותנו, באותו בוקר בו סוף-סוף נתפסנו, עירומים למחצה, מצחצחים שיניים במתקן המים הקרים בפינת האוכל.

עברנו רגעים מכוננים, רגעים מלהיבים בהם עשינו דברים שחשבנו לבלתי-אפשריים, יורקים בפניהן של כל השגותינו על מנת לנשק מי שיופיים נראה מחוץ להישג-יד, על מנת לתלות באנרים על פסגות אנדרטאות ממשלתיות, על מנת לנטוש לאלתר את מסלול הלימודים האקדמאים... ואז חרקנו שיניים בציפייה לאחרית הימים - אולם זו מיאנה להגיע.

עמדנו או כרענו ברך באולמי-הופעות מתרוקנים, על גגות תחת סערת ברקים, על צמחייתם היבשה של בתי קברות, ונשבענו עם דמעות בעינינו לעולם לא לחזור.

ישבנו בעונש בכיתות בתי-ספר תיכוניים, עם הגב לקירות אבן דהויים בתחנות אוטובוס, על מצעים סינטטיים חד-פעמיים ביחידות טיפול נמרץ של בתי חולים מנוכרים, על ספסליהם הנוקשים של חדרי-אוכל במתקני כליאה, ונשבענו את אותו הדבר בדיוק מבעד לשיניים חורקות, אולם בלא פחות רוך.

תקשרנו זו עם זו באמצעות גילוף ראשי תיבות על שולחן הלימודים, סמלים מרוססים על קירות הסמטאות, חורים פעורים בחלונות הראווה של חנויות יוקרה לעיני מצלמות הטלוויזיה, מכתבים שנשלחו עם בולים מזויפים או מבעד לאוקיינוסים בתוך תיקי-גב של חברים, הוראות סודיות מקודדות באי-מיילים אנונימיים, פגישות מחתרתיות בבתי-קפה, שירת אוהבים חרוטה על דפנות מיטות תאי המאסר.

בבתינו הצנועים ובמיטותינו הצנועות הענקנו מקלט למהגרים לא-חוקיים, לפליטים פוליטיים, למבוקשים ולבני-נוער שברחו מבתיהם, כשם שגם הם בתורם העניקו לנו.

אלתרנו מתכונים כדי להכין אחד לשני עוגיות, עוגות, ארוחות-בוקר במיטה, ארוחות חינם מדי שבוע בגן הציבורי, סעודות המעלות על נס את האומץ ואת הקרבה בינינו, על מנת לטעום את טעמם המתוק על שפתותינו.

הפקדנו זה בידי זה את הלבבות והתשוקות שלנו, מלחינים יחד יצירות של חושניות ועונג, הופכים את האהבה לשם פועל בדקדוק שפתה של התרוממות הרוח.

זרענו הרס בחלוקות המגדריות ובהכללות העדתיות ובציפיות התרבותיות שלהם, תוך שאנו מוכיחים בגופינו ומערכות-היחסים שלנו כמה שרירותיים הם חוקי הטבע שלהם. 

חיברנו במו-ידינו את הפזמונים שלנו וביצענו אותם זה בפני זה, כך שבכל פעם שנזמזם לעצמנו מנגינה, יהיה הדבר שיר הלל ליצירתיות של חברינו, במקום לחזור אחר הצלילים החדגוניים והמשמימים הבוקעים ממשדרי תחנות הרדיו.

בקומות מרתף ארעיות, טיפלנו במחלותיהם של מאהבים מארצות רחוקות, ונאבקנו לנסח משפטים אשר יצליחו להצית בהמון סביבנו להבות רדומות.

ברגעים האחרונים שלפני עלות השחר, כשידינו הרועדות מתאמצות לאחוז את הפנסים, פירקנו את ארונות החשמל בבתיהם של מנהיגי ימין קיצוני שאמורים היו לארח מפגשים בבוקר שלמחרת.

לחמנו בפאשיסטים הללו בציפורנינו, שינינו ודגלינו ברחובות הערים, בזמן שאיש לא העז להתעמת איתם אפילו מעל דפי העיתונות הכתובה.  

שתלנו גינות במגרשים נטושים בלב שכונות-עוני, חצינו יבשות בטרמפים במהירות שיא, הלבנו את פניהם של מלכים, בנקאים וחברי-כנסת בעזרת עוגות קצפת.

ניגנו יחד בסקסופונים בחשכת מערות מהדהדות במדבריות הנגב.

בפריז, חמושים בשמשיות ובאבני ריצוף שנעקרו מהמדרכות, הדפנו במשך לילות שלמים את כוחות המשטרה, עד שכמעט ויכולנו לטעם את טעמו של עולם חדש מבעד לעננת הגז המדמיע.

פרצנו את השורות שלהם והגענו עד בית האופרה, השתלטנו עליו, וניהלנו בתוכו דיונים מסביב לשעון אודות טיבו של עולם חדש זה.

בשיקגו, הקמנו רשת מחתרתית על מנת לבצע הפלות לא-חוקיות בתנאים בטוחים ובאווירה תומכת, בזמן שהקנאים הדתיים העדיפו שנגסוס למוות, מבוישות ובעיניים דומעות, במעלה סמטאות אפילות.

בניו יורק, החזקנו ידיים ועיסינו זה את כתפיו של זה בעוד אויבינו הולכים וקרבים על מנת לאזוק ולעצור אותנו.

בקוויבק, הבקענו את הכביש-המהיר ונעזרנו בשברי הבטון על מנת להקיש מקצבים קדמוניים על שלטי התנועה, והצליל היה רחב ועמוק ומרגש יותר מכל יצירה שאי-פעם הושמעה בהיכל התרבות.

בסנטיאגו, שדדנו בנקים על מנת לממן ירחונים של שירה עבריינית.

בסיביר, הגינו תוכניות מילוט בלתי-אפשריות בעליל – ואז הוצאנו אותן לפועל, ומצאנו עצמנו מפליגים מסביב לעולם בסיוע הלוואות אפורות ודרכונים מזויפים, על מנת לחזור אל זרועותיהם של חברינו למאבק.

במונטווידאו, בעיירה ענייה שהוקמה מחוץ לחוק, בנינו בקתות מקרשים ויריעות פלסטיק, התחברנו באופן פיראטי לעמוד חשמל בקרבת מקום, ושאלנו את שכנינו כיצד נוכל לתרום לקהילתנו החדשה.

בסן דייגו, כאשר נאסרנו בעוון הבעת דעה בלבד, הזמנו את כל חברינו להצטרף אלינו ומילאנו את תאי המעצר עד שהרשויות נאלצו לשנות מדיניות.

באורגון, טיפסנו במעלה עצים והתגוררנו עליהם למשך חודשים שלמים, כדי להציל מכריתה את היערות בהם טיילנו ובהם הקמנו מחנות כשהיינו עדיין ילדים.

במקסיקו, בפגישות אקראיות על רכבות משא אליהן התגנבנו, החלפנו סיפורים אודות עבודה פוליטית עם הזאפטיסטס במחוז צ'יאפס, אודות שיטפונות שראינו בטקסס בעודנו חוצים אותה בקרונות משא, אודות סבים וסבתות שלנו שהשתתפו במהפכה המקסיקנית.

ולחמנו במהפכה ההיא, כמו גם במלחמת האזרחים בספרד, במחתרת הצרפתית, ואפילו במהפכה הרוסית – אם כי לא לצד הבולשביקים וגם לא לצד הצאר.

תשושים מחוסר שינה וחבולים ממזג האוויר הקשה, חצינו את אוקראינה בדהרה על מנת להפיץ את הידיעות בדבר פרוץ סכסוכים חדשים, שהיוו הזדמנות נוספת להלחם על חירותנו.

מתוחים אך ביד יציבה, הברחנו כרזות, ספרים, כלי נשק, מבוקשים, את עצמנו – מבעד למעברי גבול, מקנדה ועד פקיסטן. 

שיקרנו במצפון שקט לבלשי מחלק הרצח בעיר רינו, למשטרה הצבאית בסאנטוס, לסבא וסבתא כעוסים באוסלו.

סיפרנו את מלוא האמת אחד לשני, כולל אמיתות שאיש לא העז טרם לכן להעלות על דל שפתיו.

כאשר לא היה בכוחנו להפיל ממשלות, גידלנו דורות חדשים שייחוו את סחף האדרנלין המתוק שבהקמת מתרסים או בהדבקת כרזות לילית, דורות שיוכלו להמשיך במסע חסר-הסיכוי שלנו, והיה וניפול או נעלם מפאת עוצמתם של הפחד ורחש התבוסה.

כאשר היה בכוחנו להפיל ממשלות, הפלנו אותן.

עמדנו זה אחר זה, עשור אחרי עשור, מאה אחרי מאה, על דוכן הנאשמים, וצעקנו כך שאזרח המופת המדושן והחירש ביותר בקצה אולם בית המשפט יוכל לשמוע: "...ולו יכולתי לחזור אחורנית בזמן ולהתחיל מבראשית, הייתי עושה את אותם הדברים שוב!"

עם זריחת החמה, בסיומן של מסיבות חורף בבתים נטושים וללא גופי חימום, טיאטאנו ערימות-ענק של זכוכיות שבורות ורחצנו אינספור כלים במים קפואים, בזמן שמבקרינו החריפים ישבו בדירות-מרווחות עם עוזרות הבית שלהם ודרשו לדעת מי בדיוק ייטפל באשפה כשהאוטופיה שלנו כביכול תתממש.

כאשר כוונותיהם הטובות של השמאלנים ויפי-הנפש נקעו רגליהן בסבך הביורוקרטיה, אספנו מזון מפחי האשפה על מנת להאכיל את הרעבים, פרצנו אל בניינים מיועדים להריסה והסבנו אותם לארמונות עבור מלכים אביונים ומלכות שודדות, חיבקנו בזרועותינו האוהבות את החולים והגוססים.

התאהבנו בין גלי ההריסות, צעקנו שירים על רקע התפשטות המהומות, פיזזנו בצעד קליל גם בתוך השלשלאות הכבדות ביותר שהם הצליחו לצקת לנו; הברחנו את סיפורינו מבעד לחישוקי השתיקה, הרעב והכניעות, בכדי להשיבם לחיים שוב ושוב בדמות מטעני נפץ ולבבות פועמים; בנינו ארמונות בשמיים מתוך חורבותיו של גיהינום עלי אדמות.

אחד מאתנו אף התנקש בחייו של נשיא ארצות הברית.

בהתנגדותנו לכל סוגי האיסורים החיצוניים, נמנענו גם מלטפח אותם בתוכנו, וגילינו שהעולם נפתח בפנינו כמו עלי כותרתו של ורד.

אני מדבר, כמובן, על אנרכיסטים – וכשאני נשאל על חיי הפוליטיים, אני תמיד משיב כי הסיבה הטובה ביותר להיות מהפכן היא שזו פשוט דרך טובה יותר לחיות. החוקים שלהם מעגנים את זכותנו לשתוק, את זכותנו להישפט בפני חבר-מושבעים (אם כי חבריי המושבעים לעולם לא היו שופטים אותי – האם שלכם?), אך מה בדבר הזכות לחיות את חיינו כאילו לא נזכה להזדמנות נוספת, לחיות באופן שיספק סיבות להעביר לילות שלמים בשיחות דחופות, להביט לאחור בחלוף כל יום ללא חרטה או מרירות? רק אנחנו יכולים לתבוע לעצמנו חזקה על זכויות מסוג זה – והאם לא מן הראוי שזו תהיה דאגתנו העיקרית, במקום לעסוק בפרוטרוט המוסכמות החברתיות וההישרדות היומית? 
כמי שנולדו בתנאיי שבי שסורגיו הוזהבו בדמם וביזעם של שבויים אחרים (שמזלם איתרע אף יותר), האתגר הניצב בפנינו - לחיות סיפורים שראוי לספרם, חיים שראוי לחיותם - הינו פרויקט מתמשך ומרתיע למדי בהיקפו; אך כל הדרוש, בכל רגע נתון, על מנת להיענות לאתגר הזה, הוא לקרוא תיגר על עצם החיים בשבי.
כאשר אנו נלחמים, אנו נלחמים על חיינו.