בראשית, הרמוניה: בני אדם חיים בצוותא בשבטים, מלקטים ואוכלים ומשחקים וישנים ושרים ומתנים אהבה ומספרים את סיפוריהם יחד. ולעיתים, שבר: ויכוח פורץ, חילופי מילים קשות, מכה מונחתת.
במקרים אלו מתאספים אנשי השבט ומגיעים לכלל פתרון. שבטים שאינם מסוגלים לעשות כן מתפרקים, ואנשיהם גוועים ברעב, קופאים למוות או ניצודים בידי חיות טרף - או מצטרפים לשבט אחר המסוגל לפתור את בעיותיו. סכסוכים בין השבטים השונים נפתרים באופן זהה, ובמשך אלפי שנים דרך החיים הזו מתפקדת ונשתמרת.
אולם מגיע יום ובו פורץ סכסוך שלא ניתן לפותרו. דיונים, מחוות פיוס, אפילו אלימות פיסית אינה מספקת; צימאונם של היריבים לנקמה נותר בעינו. ייתכן ומדובר בעבירה רוחנית, או שמא בפיתוח תרבותי או טכנולוגי מסוים המאפשר להם להמשיך להילחם זה בזה הרבה מעבר לפרק הזמן הבריא - כך או כך, הם אינם מוצאים את דרכם חזרה אל השלום כפי שעשו אבותיהם. הם הופכים למכונות של מלחמה. מערכת היחסים שלהם עם סביבתם משתנה: כעת יש לביית את האדמה, לאלצה להניב כמויות מזון שיכלכלו את המשך המאמץ המלחמתי. מערכות היחסים שלהם משתנות: כעת הם מזהים אחרים רק כאחים-לנשק או אויבים פוטנציאלים, ומוקירים כוח מעל לכל שאר התכונות האנושיות.
השלכותיו של משבר זה אינן פוסחות על השבטים השכנים. אלה מוצאים עצמם במהרה מעורבים בדרך זו או אחרת בסכסוך, ונאלצים להתמודד עם אויב כמותו מעולם לא פגשו. קהילות רבות מושמדות כליל; אחרות, אלה שמתעקשות לשרוד בכל מחיר, מגלות כי גם הן נאלצות להיהפך למכונות מלחמה. גם הן מכניעות את האדמה ואת בעלי-החיים שעליה, משעבדות את יריביהן המובסים, אפילו את אנשיהן-שלהן עצמם, הכל על מנת לשרוד מול פני האימה. בסופו של דבר הן הופכות בעצמן לאימה, הן מתעלות עליה, וזו מפלתן.
תמורות משונות מתפשטות, משבט לשבט, כמו מגיפה, ברחבי כדור הארץ. שבטים קטנים מתמזגים לכדי שבטים גדולים, ומאוחר יותר לאומות; מנהיגי צבא זמניים נהיים למלכים המעבירים את שלטונם בירושה; מסך של שפיכות דמים מערפל את חזונם של מי שהיו בעבר עמים שוחרי-שלום. והשינויים העוברים על השבטים הללו חורגים הרבה מעבר לענייני צבא. הבעלות על שטחי אדמה נתבעת ומסומנת, דבר שמהווה מקור לסכסוכים חדשים. כלכלת השוק צומחת: עמים שאינם בוטחים עוד זה בזה מתעקשים על סחר-חליפין היכן שבעבר הספיקה הנתינה ההדדית – ומתאמצים להשיג עסקאות טובות מיריביהם, להפיק רווח, גם בעתות שלום. הפטריארכיה מופיעה: מלחמה לא-רשמית בין המינים, חלוקה מגדרית של תפקידי לוחם ומשרתת, המקובעת ונאכפת על כל דור חדש בידי קודמו. מוסד הדת המאורגנת נולד: כעת נלחמים בני האדם לא רק עבור קרקעות, מזון, רכוש ונקמה, אלא גם עבור שליטה במוחם וליבם של שכניהם.
כל החידושים הללו הנם הרי-אסון עבור בני האדם. הם מנסים לפצות על השפעותיהם באמצעות חידושים נוספים, אולם אלה מתגלים כאסונות גדולים אף יותר. ממשלות, המכונסות על מנת להגן על עמיהן, גובות מהם מסים ומתעשרות מעמלם תוך בטלה גמורה; כוחות שיטור גודשים את הרחובות על מנת למנוע פשיעה, ומבצעים תחת חסינות מלאה את הפשעים הנוראיים ביותר. במאמצם של עמים להגן על עצמם מפני נטיותיה המפלצתיות של הציוויליזציה, הם מולידים מפלצות איומות ממנה עשרות מונים.
אומות קטנות, נחושות בדעתן לעמוד במתקפותיהן של אומות גדולות יותר, מחמשות עצמן ללא מעצורים - וממשיכות להלחם ולכבוש גם אחרי שהאיום המקורי נוטרל, עד שהן טופחות לאימפריות גדולות. כך, שורשיה של האימפריה הרומית נטועים למעשה במאבקיהם של איכרים וכפריים נגד הסגות הגבול של האטרוסקנים על שטחיהם; כך הופכת שארית יבשת אירופה לקן נחשים של אימפריות מתחרות, הודות למאות השנים שהאימפריה ההיא הקדישה למוסד המלחמה. היסטוריונים מאוחרים יותר ייראו במלחמות העקובות-מדם שמתחוללות בשוליה של כל ציוויליזציה עדות לכך ש"לב האפלה", השוכן מעבר לכל קווי-החזית, אינו אלא פראיות שותתת-דם; ואולם, ייתכן שהעמים הפרימיטיביים, הברבריים, הם למעשה שוחרי-השלום אשר מתגוננים מפני צמאי-הדם. אולי לבה האמיתי של האפלה שוכן דווקא במרכזן של האימפריות, בעין הסערה, בהן האלימות מושרשת עמוק כל כך בחייו של אדם עד שלא ניתן עוד להבחין בה בעין בלתי-מזוינת: עבדים מהלכים ברחובות כמו מבחירתם החופשית, ללא הכוח להתמרד אפילו; גלדיאטורים טובחים זה בזה בזירות הקרקסים, והכל מכנים זאת "בידור".
מסעות הכיבוש הצבאיים שיבואו אחר כך לא יהיו עוד בגדר גורם לאכזריות החברתית, כי אם תסמינים שלה. כעת, פוקדת אלימותה הבלתי-נראית של הכלכלה על אלימותו הגלויה של הכוח הצבאי: חיילים מפלסים נתיבים אל עומק אדמות הפרא הברבריות, במטרה לאפשר לסוחרים לשים ידיהם על משאבים נוספים, בעוד הברבריים, שהופכים בזאת לחסרי-כל, נולדים מחדש כפלח שוק, כקהל יעד צרכני. יבשות שלמות נבזזות, תושביהן משועבדים – ואז מוצגת דלותם החומרית כהוכחה לנחיתותם הגזעית, על ידי מי שיירשו את אוצרות עולמם הגנובים! המיסיונרים צועדים בראש כוחות הכיבוש, כופים את שלטונו של האל הקנאי האחד והיחיד כשם שהחיילים כופים את שלטונה של הברוטאליות. אימה תמורת חבלי ארץ, דם תמורת בצע, בצע תמורת דם, האל מכשיר כל זאת – ובתמורה, כל זה מכשיר אותו חזרה.
יורשיהם של המיסיונרים מתפללים ישירות לכוחות השוק. מעמד כמורה חדש זה מוצלח אף יותר מחילות הצבא באכיפת שלטון הכוח: במהרה מגיע היום בו אין עוד צורך בשלשלאות של ממש על מנת להבטיח את כניעותם של העבדים, ודי בכוחו של פולחן-האלילים כדי לשמרם כמגזר מדוכא הטרוד במאבקים פנימיים. כעת איש אינו מסוגל עוד לזכור דרך חיים אחרת, והבן נלחם באחיו שנלחם באביו שנלחם בשכנו, בעוד צללי-הרפאים של הפחד ותאוות הבצע שומרים מן המרומים על ממלכתם. בני אצולה, גנרלים ונשיאים קמים ונופלים, אולם המערך, ההיררכיה, נותר במקומו: ההתחרות עצמה היא שמחזיקה בכתר המלכות, והיא מאדירה וזונחת את נבחריה ללא רחם.
כל מי שמוצאים עצמם בסבך קשרי האלימות הללו רוצים עדיין נואשות להימלט, אולם שוב ושוב הם נושאים עימם את זרעי האלימות, מחריבים עם כניסתם כל חוף מבטחים - כפי שעושים למשל הפליטים שבורחים אל "העולם החדש", או הקומוניסטים המביאים להפלת שלטון הצאר. גם מי שמצליחים להימלט - כמו האמנים הנוהרים אל רובעי העיר העניים ומגביהים את עלות חייהם של תושבי המקום, אמנים שחדשנותם הפרובוקטיבית אינה אלא קדימון לתצלומי האופנה המסחריים של הדור הבא - סוללים את הדרך לבולדוזרים ולמכבשי-הקיטור הנדל"ני שיגיעו בעקבותיהם.
מפלס האלימות גואה ומגיע לשיאים חדשים. תלמידי בית-ספר, עובדים מצטיינים, מי שנחשבו בעבר להתגלמותה של החברתיות הנאותה, מתחילים לקטול את חבריהם בדם קר. רבנים מטרידים את מתלמדיהם הצעירים, אבות מכים את בנותיהם, צעירים יוצאים לבילוי ואונסים את בנות-לוויתם. בתי הסוהר עולים על גדותיהם. מיליונים מוצאים את מותם בשואות המשתרעות על פני יבשות ועשורים, בעוד ניצוליהן המצולקים בוחרים לתת כתף לשואות חדשות. טילים גרעיניים מכוונים על כל אחד מאתנו, עד שקרבתה הממשמשת-ובאה של השואה הסופית עולה כעת רק כנתון יבש בשיחות חולין. כולנו אסירים באגף הנידונים למוות, כולנו עצירים פוליטיים. אפילו במבצריה הגבוהים ביותר של ארצות הברית, תחת הגנתו של הצבא המתקדם והמצויד ביותר בהיסטוריה של מערכת השמש, עובדי צווארון לבן בעלי ביטוח בריאות וביטוח חיים אינם בטוחים עוד – מטוסים מתנגשים, גורדי-שחקים קורסים. האימה אופפת את כולנו.
הלילה, נער פלסטיני מתאמץ לפתור משוואה: האם מילאו אויביו את עולמו בדי סבל עד ששנאתו אליהם גדולה מאהבתו לחייו שלו? הוא מהרהר באביו הנכה, בהריסות ביתו, בחברים שאיבד – חברים שנאבקו גם הם מדי יום במשוואה ההיא, ושחישוביהם הובילו תמיד לאותה תוצאה, עד ליום האחד בו הובילו לתוצאה אחרת.
היכן, מבעד לכל זה, שוכנת האהבה? היא עודנה כאן, באותן הצורות שתמיד לבשה: משפחות סועדות יחד, חברים מתחבקים, מתנות מוחלפות אך ורק לשם ההנאה שבנתינה. אנו עדיין סולחים, עדיין משוחחים, עדיין מתאהבים קשות זה בזה; ואפילו ישנם עדיין מקרים בהם שבטים חדשים חוברים יחד ומתייצבים מול אויב משותף – לא כמחרחרי-מלחמה כי אם למען השכנת שלום, מתוך תקווה לסיים סכסוכים כפי שנהגו בימים שטרם הלחימה הצבאית והמסחר. רגעים אלו, גם כשהם מתרחשים בין קומץ קטן של אנשים, לא איבדו עדיין מאומה מן העוצמה והערך שהיה להם בעבר. והם עדיין מדבקים, לא פחות מן האלימות והשנאה. כל מה שדרוש להם הוא למצוא לבבות שאינם עוטים שריון, להיאחז בהם.
העולם כולו ממתין כעת להכרזת מלחמה על המלחמה, לאהבה חמושה, לידידות המסוגלת להגן על עצמה. אנרכיה היא מילה בה אנו משתמשים על מנת לתאר את אותם רגעים בהם שימוש בכוח לא יוכל להכניע אותנו, בהם החיים פורחים כפי שאנו יודעים שעליהם לפרוח; אנרכיזם הוא מדע יצירתם של רגעים כאלה, ואמנות הלחימה להגנתם. זהו נשק השואף להוציא עצמו מכלל שימוש – סוג הנשק היחיד שאי-פעם נסכים לאחוז, במסגרת תקוותנו חסרת-הסיכוי שהפעם, באמצעות איזו אלכימיה חדשה, הוא לא יופנה בסופו של דבר נגדנו.
אנו יודעים כי אחרי המהפכה, בהא-הידיעה, ולמעשה אחרי כל מהפכה, המאבק בין אהבה לשנאה ובין כפייה לשיתוף פעולה ימשיך להתקיים; אולם אז, כמו היום, כמו מבראשית, השאלה המהותית עודנה – באיזה צד אתה?
במקרים אלו מתאספים אנשי השבט ומגיעים לכלל פתרון. שבטים שאינם מסוגלים לעשות כן מתפרקים, ואנשיהם גוועים ברעב, קופאים למוות או ניצודים בידי חיות טרף - או מצטרפים לשבט אחר המסוגל לפתור את בעיותיו. סכסוכים בין השבטים השונים נפתרים באופן זהה, ובמשך אלפי שנים דרך החיים הזו מתפקדת ונשתמרת.
אולם מגיע יום ובו פורץ סכסוך שלא ניתן לפותרו. דיונים, מחוות פיוס, אפילו אלימות פיסית אינה מספקת; צימאונם של היריבים לנקמה נותר בעינו. ייתכן ומדובר בעבירה רוחנית, או שמא בפיתוח תרבותי או טכנולוגי מסוים המאפשר להם להמשיך להילחם זה בזה הרבה מעבר לפרק הזמן הבריא - כך או כך, הם אינם מוצאים את דרכם חזרה אל השלום כפי שעשו אבותיהם. הם הופכים למכונות של מלחמה. מערכת היחסים שלהם עם סביבתם משתנה: כעת יש לביית את האדמה, לאלצה להניב כמויות מזון שיכלכלו את המשך המאמץ המלחמתי. מערכות היחסים שלהם משתנות: כעת הם מזהים אחרים רק כאחים-לנשק או אויבים פוטנציאלים, ומוקירים כוח מעל לכל שאר התכונות האנושיות.
תמורות משונות מתפשטות, משבט לשבט, כמו מגיפה, ברחבי כדור הארץ. שבטים קטנים מתמזגים לכדי שבטים גדולים, ומאוחר יותר לאומות; מנהיגי צבא זמניים נהיים למלכים המעבירים את שלטונם בירושה; מסך של שפיכות דמים מערפל את חזונם של מי שהיו בעבר עמים שוחרי-שלום. והשינויים העוברים על השבטים הללו חורגים הרבה מעבר לענייני צבא. הבעלות על שטחי אדמה נתבעת ומסומנת, דבר שמהווה מקור לסכסוכים חדשים. כלכלת השוק צומחת: עמים שאינם בוטחים עוד זה בזה מתעקשים על סחר-חליפין היכן שבעבר הספיקה הנתינה ההדדית – ומתאמצים להשיג עסקאות טובות מיריביהם, להפיק רווח, גם בעתות שלום. הפטריארכיה מופיעה: מלחמה לא-רשמית בין המינים, חלוקה מגדרית של תפקידי לוחם ומשרתת, המקובעת ונאכפת על כל דור חדש בידי קודמו. מוסד הדת המאורגנת נולד: כעת נלחמים בני האדם לא רק עבור קרקעות, מזון, רכוש ונקמה, אלא גם עבור שליטה במוחם וליבם של שכניהם.
כל החידושים הללו הנם הרי-אסון עבור בני האדם. הם מנסים לפצות על השפעותיהם באמצעות חידושים נוספים, אולם אלה מתגלים כאסונות גדולים אף יותר. ממשלות, המכונסות על מנת להגן על עמיהן, גובות מהם מסים ומתעשרות מעמלם תוך בטלה גמורה; כוחות שיטור גודשים את הרחובות על מנת למנוע פשיעה, ומבצעים תחת חסינות מלאה את הפשעים הנוראיים ביותר. במאמצם של עמים להגן על עצמם מפני נטיותיה המפלצתיות של הציוויליזציה, הם מולידים מפלצות איומות ממנה עשרות מונים.
אומות קטנות, נחושות בדעתן לעמוד במתקפותיהן של אומות גדולות יותר, מחמשות עצמן ללא מעצורים - וממשיכות להלחם ולכבוש גם אחרי שהאיום המקורי נוטרל, עד שהן טופחות לאימפריות גדולות. כך, שורשיה של האימפריה הרומית נטועים למעשה במאבקיהם של איכרים וכפריים נגד הסגות הגבול של האטרוסקנים על שטחיהם; כך הופכת שארית יבשת אירופה לקן נחשים של אימפריות מתחרות, הודות למאות השנים שהאימפריה ההיא הקדישה למוסד המלחמה. היסטוריונים מאוחרים יותר ייראו במלחמות העקובות-מדם שמתחוללות בשוליה של כל ציוויליזציה עדות לכך ש"לב האפלה", השוכן מעבר לכל קווי-החזית, אינו אלא פראיות שותתת-דם; ואולם, ייתכן שהעמים הפרימיטיביים, הברבריים, הם למעשה שוחרי-השלום אשר מתגוננים מפני צמאי-הדם. אולי לבה האמיתי של האפלה שוכן דווקא במרכזן של האימפריות, בעין הסערה, בהן האלימות מושרשת עמוק כל כך בחייו של אדם עד שלא ניתן עוד להבחין בה בעין בלתי-מזוינת: עבדים מהלכים ברחובות כמו מבחירתם החופשית, ללא הכוח להתמרד אפילו; גלדיאטורים טובחים זה בזה בזירות הקרקסים, והכל מכנים זאת "בידור".
מסעות הכיבוש הצבאיים שיבואו אחר כך לא יהיו עוד בגדר גורם לאכזריות החברתית, כי אם תסמינים שלה. כעת, פוקדת אלימותה הבלתי-נראית של הכלכלה על אלימותו הגלויה של הכוח הצבאי: חיילים מפלסים נתיבים אל עומק אדמות הפרא הברבריות, במטרה לאפשר לסוחרים לשים ידיהם על משאבים נוספים, בעוד הברבריים, שהופכים בזאת לחסרי-כל, נולדים מחדש כפלח שוק, כקהל יעד צרכני. יבשות שלמות נבזזות, תושביהן משועבדים – ואז מוצגת דלותם החומרית כהוכחה לנחיתותם הגזעית, על ידי מי שיירשו את אוצרות עולמם הגנובים! המיסיונרים צועדים בראש כוחות הכיבוש, כופים את שלטונו של האל הקנאי האחד והיחיד כשם שהחיילים כופים את שלטונה של הברוטאליות. אימה תמורת חבלי ארץ, דם תמורת בצע, בצע תמורת דם, האל מכשיר כל זאת – ובתמורה, כל זה מכשיר אותו חזרה.
יורשיהם של המיסיונרים מתפללים ישירות לכוחות השוק. מעמד כמורה חדש זה מוצלח אף יותר מחילות הצבא באכיפת שלטון הכוח: במהרה מגיע היום בו אין עוד צורך בשלשלאות של ממש על מנת להבטיח את כניעותם של העבדים, ודי בכוחו של פולחן-האלילים כדי לשמרם כמגזר מדוכא הטרוד במאבקים פנימיים. כעת איש אינו מסוגל עוד לזכור דרך חיים אחרת, והבן נלחם באחיו שנלחם באביו שנלחם בשכנו, בעוד צללי-הרפאים של הפחד ותאוות הבצע שומרים מן המרומים על ממלכתם. בני אצולה, גנרלים ונשיאים קמים ונופלים, אולם המערך, ההיררכיה, נותר במקומו: ההתחרות עצמה היא שמחזיקה בכתר המלכות, והיא מאדירה וזונחת את נבחריה ללא רחם.
כל מי שמוצאים עצמם בסבך קשרי האלימות הללו רוצים עדיין נואשות להימלט, אולם שוב ושוב הם נושאים עימם את זרעי האלימות, מחריבים עם כניסתם כל חוף מבטחים - כפי שעושים למשל הפליטים שבורחים אל "העולם החדש", או הקומוניסטים המביאים להפלת שלטון הצאר. גם מי שמצליחים להימלט - כמו האמנים הנוהרים אל רובעי העיר העניים ומגביהים את עלות חייהם של תושבי המקום, אמנים שחדשנותם הפרובוקטיבית אינה אלא קדימון לתצלומי האופנה המסחריים של הדור הבא - סוללים את הדרך לבולדוזרים ולמכבשי-הקיטור הנדל"ני שיגיעו בעקבותיהם.
מפלס האלימות גואה ומגיע לשיאים חדשים. תלמידי בית-ספר, עובדים מצטיינים, מי שנחשבו בעבר להתגלמותה של החברתיות הנאותה, מתחילים לקטול את חבריהם בדם קר. רבנים מטרידים את מתלמדיהם הצעירים, אבות מכים את בנותיהם, צעירים יוצאים לבילוי ואונסים את בנות-לוויתם. בתי הסוהר עולים על גדותיהם. מיליונים מוצאים את מותם בשואות המשתרעות על פני יבשות ועשורים, בעוד ניצוליהן המצולקים בוחרים לתת כתף לשואות חדשות. טילים גרעיניים מכוונים על כל אחד מאתנו, עד שקרבתה הממשמשת-ובאה של השואה הסופית עולה כעת רק כנתון יבש בשיחות חולין. כולנו אסירים באגף הנידונים למוות, כולנו עצירים פוליטיים. אפילו במבצריה הגבוהים ביותר של ארצות הברית, תחת הגנתו של הצבא המתקדם והמצויד ביותר בהיסטוריה של מערכת השמש, עובדי צווארון לבן בעלי ביטוח בריאות וביטוח חיים אינם בטוחים עוד – מטוסים מתנגשים, גורדי-שחקים קורסים. האימה אופפת את כולנו.הלילה, נער פלסטיני מתאמץ לפתור משוואה: האם מילאו אויביו את עולמו בדי סבל עד ששנאתו אליהם גדולה מאהבתו לחייו שלו? הוא מהרהר באביו הנכה, בהריסות ביתו, בחברים שאיבד – חברים שנאבקו גם הם מדי יום במשוואה ההיא, ושחישוביהם הובילו תמיד לאותה תוצאה, עד ליום האחד בו הובילו לתוצאה אחרת.
היכן, מבעד לכל זה, שוכנת האהבה? היא עודנה כאן, באותן הצורות שתמיד לבשה: משפחות סועדות יחד, חברים מתחבקים, מתנות מוחלפות אך ורק לשם ההנאה שבנתינה. אנו עדיין סולחים, עדיין משוחחים, עדיין מתאהבים קשות זה בזה; ואפילו ישנם עדיין מקרים בהם שבטים חדשים חוברים יחד ומתייצבים מול אויב משותף – לא כמחרחרי-מלחמה כי אם למען השכנת שלום, מתוך תקווה לסיים סכסוכים כפי שנהגו בימים שטרם הלחימה הצבאית והמסחר. רגעים אלו, גם כשהם מתרחשים בין קומץ קטן של אנשים, לא איבדו עדיין מאומה מן העוצמה והערך שהיה להם בעבר. והם עדיין מדבקים, לא פחות מן האלימות והשנאה. כל מה שדרוש להם הוא למצוא לבבות שאינם עוטים שריון, להיאחז בהם.
העולם כולו ממתין כעת להכרזת מלחמה על המלחמה, לאהבה חמושה, לידידות המסוגלת להגן על עצמה. אנרכיה היא מילה בה אנו משתמשים על מנת לתאר את אותם רגעים בהם שימוש בכוח לא יוכל להכניע אותנו, בהם החיים פורחים כפי שאנו יודעים שעליהם לפרוח; אנרכיזם הוא מדע יצירתם של רגעים כאלה, ואמנות הלחימה להגנתם. זהו נשק השואף להוציא עצמו מכלל שימוש – סוג הנשק היחיד שאי-פעם נסכים לאחוז, במסגרת תקוותנו חסרת-הסיכוי שהפעם, באמצעות איזו אלכימיה חדשה, הוא לא יופנה בסופו של דבר נגדנו.
אנו יודעים כי אחרי המהפכה, בהא-הידיעה, ולמעשה אחרי כל מהפכה, המאבק בין אהבה לשנאה ובין כפייה לשיתוף פעולה ימשיך להתקיים; אולם אז, כמו היום, כמו מבראשית, השאלה המהותית עודנה – באיזה צד אתה?