מי שאין בתפיסתם הבנה אמיתית של ההיסטוריה נוהגים להלין על האנרכיה כי זו צורת ארגון שלעולם לא תעבוד – מבלי להבין שלא זאת בלבד שהיא עבדה לאורך חלק ניכר מההיסטוריה האנושית, אלא שהיא עובדת גם בימינו אלה ממש. הבא נשים לרגע בצד את הקומונה הפריזאית, את ספרד הרפובליקנית, את וודסטוק, את תוכנות המחשב בעלות הקוד הפתוח ואת כל שאר הדוגמאות להצלחותיו של האנרכיזם המהפכני. אנרכיה היא בסך הכל הגדרה-עצמית משותפת – היא חלק מחיי היומיום, לא משהו שיעבוד רק "אחרי המהפכה". האנרכיה חיה ונושמת כיום באינספור קשרי החברות האישיים הקיימים בעולם – והשאלה היא, כיצד ניתן להפוך גם את קשרינו הכלכליים, לדוגמה, לאנרכיסטיים? אנרכיה באה לידי ביטוי בכל פעם שאנשים משתפים פעולה במסגרת טיול מחנאות, או בארגון ארוחות-חינם לנזקקים – והשאלה שעלינו לשאול היא כיצד ניתן להחיל לקחים אלה גם על שותפויותינו במסגרות כמו בית הספר, מקום העבודה או איזור המגורים?
אם להיוועץ בתיאורית הכאוס, הרי שאנרכיה היא כאוס, וכאוס פירושו סדר. כל מערכת המאורגנת על פי כלליו של סדר טבעי – יער גשם, או שכונה ידידותית – מהווה הרמוניה בה האיזון מנציח עצמו באמצעות כאוס ומקריות. אי-הסדר השיטתי, לעומת זאת - כמו למשל במשמעת כיתת הלימוד, או בשורותיו הסטריליות והמוגנות-מפני-מזיקים של שדה תירס מהונדס-גנטית – הינו מערכת שניתן לשמר רק באמצעות שימוש הולך-וגובר בכוח ובפולשנות. מי שסבורים שאי-סדר הוא פשוט היעדרה של מערכת, נוהגים לבלבל בינו ובין אנרכיה. אולם אי-הסדר הוא מערכת, ויותר מכך, הוא המערכת האכזרית מכולן: אי-הסדר, והחיכוכים שהוא יוצר (במידה והם אינם נפתרים), הופכים במהרה למערכת אשר מערימה היררכיות על גבי היררכיות בהתאם לדרישותיהם ההולכות-ומחמירות: אנוכיות, שרירות-לב, תשוקה לשליטה. אי-הסדר בצורתו המפותחת ביותר הינו הקפיטליזם: מאבקו של כל אחד כנגד כל השאר, שלוט או הייה נשלט, מכור או הייה מכור, מן הארץ ועד השמיים.
אנו חיים בעידן אלים והיררכי במיוחד. המטורפים אשר משוכנעים כי הם יוצאים נשכרים מקיומן של היררכיות, טוענים שבלעדיהן הייתה האלימות בקרבנו קשה אף יותר, מבלי להבין כי היררכיה כשלעצמה, בין אם היא מתגלמת באי-שוויון במעמדנו הכלכלי או בכוחנו הפוליטי, היא תוצאה וביטוי של אלימות. אין בכך כדי לומר שהיעלמות השליטה ההיררכית תשים קץ מיידית גם לגלי האלימות שמציפים אותנו (שהם למעשה תוצאתה של האלימות הרחבה יותר ששליטה היררכית מחייבת); אולם עד שלא תהיה בידי כל אחד מאתנו החירות ללמוד, לטובת הכלל, כיצד לחיות זה לצד זה, במקום לחיות תחת קני רוביהם של מי שמרוויחים מסכסוכינו, לא ייתכן שלום כלשהו.
פניה של המציאות הנוכחית נשמרות על כנן באמצעות יותר מקני הרובים, באמצעות יותר מפחד הגבהים של ההיררכיה ומהגיון ההרוג-או-תיהרג: הן נשמרות גם על ידי מיתוס ההצלחה. ההיסטוריה הרשמית מציגה את תולדות האנושות כסיפורם של קומץ אנשים בעלי חשיבות, בעוד חייה של מרבית האוכלוסייה מוצגים כלא יותר מהשלכות הצלחותיו; בהיסטוריה, כך רוצים שנאמין, מקום למספר מוגבל של דמויות מפתח בלבד - כל השאר, ואנו ביניהם, אינם אלא ניצבים. פירושה של היררכיה הוא למעשה קיומו של סוג אחד ויחיד של "אדם חופשי" בכל חברה: המלך (או ראש הממשלה, המנכ"ל, הסלב וכו'). מאחר ותפיסה זו גורסת כי כך היה מאז ומעולם וכך גם ימשיך להיות, על כל אחד מאתנו לעבוד קשה כדי להיהפך לדמות מפתח, או לחלופין להשלים עם מעמדנו הנחות, ולהיות אסירי-תודה על שיש גם מי שנחותים מאתנו, עליהם ניתן לדרוך בכל אשר יתעורר בנו צורך לאשר-מחדש את הערך העצמי שלנו.
אולם, אפילו ראש ממשלה אינו חופשי לצאת לטיול בכל שכונה ובכל עת שיחפוץ. מדוע להסתפק בשבריר מן העולם, למעשה אף בפחות מכך? במחוזות שהכוח נעדר מהם - במיטותיהם השוויוניות של נאהבים, בדמוקרטיה של חברויות הדוקות, בהתאגדויות חסרות-ההנהגה של ידידים המבלים יחד ושל שכנות הנהנות לדסקס דברים בחוגי סריגה – כולנו מלכות וכולנו מלכים. מעבר לשאלה האם אנרכיה יכולה לעבוד גם בקני-מידה גדולים יותר, ברור כיום יותר מתמיד שההיררכיה פשוט אינה עובדת, נקודה. בקרו-נא בערי המופת של ה"סדר" העולמי החדש – השחיתו זמנכם בפקקי התנועה מבית היוצר של כלי הרכב הפרטי, בין שובל נהגים המזיעים ומקללים בבדידות מתואמת לעילא, כאשר מימינך נחל מזוהם ומשמאלך שכונת-עוני בה כנופיות עם ובלי מדים נלחמות זו בזו – וראו-נא את פסגתה של הקדמה האנושית. אם זהו סדר, מדוע לא ננסה כאוס!?