אם כן, במידה וברצונך להצית התקוממות, אל תמתח קו בינך ובין שאר העולם ואז תאיים על כל העומדים מעברו השני. אל תפיץ תוכניות-על אוניברסליות כאלו או אחרות, אל "תגייס" אנשים, ולמען השם אל "תחנך את הציבור"! שכח מהרצון לשכנע אחרים לאמץ את דעותיך – עודד אותם לפתח את הכוחות לעיצוב דעות משלהם. הרבה יותר אנרכיסטי שכולם יהיו בעלי רעיונות ייחודיים להם, מאשר שכולם ידגלו ב"רעיון האנרכיסטי". כל ארגון מרכזי או סמכות רשמית לנושאי התקוממות יכולה אך ורק להחניק את ההגדרה העצמית בכך שתצווה עליה. יחידים הפועלים באורח חופשי, לעומת זאת, יכולים להוות השראה ולהעצים את החירות וההתנגדות איש בחיי רעו: תלות הדדית, כמו כל דבר טוב, היא מצרך המצוי בשפע. אין זה הכרחי – ואף לא אפשרי – שוועד מרכזי כלשהו יחלק אותה בהקצבה לאזרחים הממתינים בתורות, כמו מזון בתקפות הצנע!
ובכל הנוגע לתעמולה, אל נא תנסה לבטא את האמת. שחק עם האמת, חתור תחתה, צור מרחב בו יוכלו אמיתות חדשות להיווצר. הערם שאלות, לא תשובות – אך זכור כי לא כל שאלה מסתיימת בהכרח בסימן שאלה. עבור המהפכן, מהותה של הצהרה שוכנת בתוצאותיה, לא בשאלה האם היא נכונה "אובייקטיבית" או לא – גישה זו היא שמבדילה אותו מפילוסופים ומשאר חולירעות עצלים.  |
היסטוריונים מגוללים את קורות חייו של הקיסר דאריוס, שהוביל את חילותיו אל ערבות אסיה במטרה להכניע את הסיקיתים ולספח את שטחם אל האימפריה שלו. הסיקיתים היו עדת נוודים, וכאשר נודע להם כי צבאו של דאריוס צועד לקראתם, פירקו את מחנם ופתחו בנסיגה איטית. הם נעו בקצב שאפשר לחייליו של דאריוס לזהות את צלמם אי-שם באופק, אך לעולם לא לכתרם. ימים שלמים הם נסוגו מפני הפולשים – ואז שבועות, וחודשים, משאירים מאחוריהם רק מזון בלתי-אכיל ומים מורעלים; הם הובילו את הצבא הפולש במעגלים, אל תוך אדמותיהם של עמים שכנים אשר תקפו אותו, דרך מדבריות שוממות בהן נשרים כחושים ליקקו עצמות בוהקות. חיילי הצבא הגאוותניים, בהיותם מורגלים להציג לראווה את אומץ-לבם בקרבות קצרים ודרמטיים, שקעו בייאוש עמוק. דאריוס שלח מסר באמצעות שליחו המהיר ביותר, אשר הצליח בקושי רב להעבירו לידיו של העצל מבין אנשי הסיקיתים שעדיין התמהמהו מאחור: "כשליטכם", נכתב במסר, "הריני מצווה עליכם להסתובב ולהלחם!"
"אם הנך באמת שליטתנו", הגיעה התשובה, חקוקה בכתב לא-מושקע על פני סלע שמצאו החיילים בדרכם יום למחרת, "בכה על מר גורלך." מספר ימים מאוחר יותר, לאחר שאיבדו כבר כל תקווה, הבחינו גששי הקיסר בשורת רוכבים סיקיתים דוהרת לקראתם בסערה על פני המישור, מנופפת בחרבותיה בהתלהבות ומשמיעה יללות רמות. חילות הצבא, חרף העובדה שנתפסו לא-ערוכים, חשו בכל זאת הקלה גדולה לנוכח האפשרות לצאת סוף-סוף לקרב, ושלפו את כלי נשקם. אלא שבתום רגעי הבלבול הקצרים נתחוור להם כי הרוכבים הסיקיתים לא הסתערו ישירות לעבר שורותיהם, אלא מעט הצידה. במבט קרוב יותר ראו החיילים כי הרוכבים עסקו למעשה במרדף אחר ארנבת. לנוכח השפלה זו החלו החיילים לאיים על מפקדיהם במרי, והקיסר דאריוס נאלץ לשוב על עקבותיו ולנטוש את סקיתיה בתבוסה מוחצת. כך נכנסו הסיקיתים אל ספרי ההיסטוריה כשבט הקשה ביותר אי-פעם לכיבוש, בכך שסירבו להלחם. |
