ישנם רגעים בעולם מוטרף זה, בהם מופיעה האנרכיה ברסיסים, לוחשת את סיפורם של חיים חבויים הקוראים לנו ממעמקי חיינו הנוכחיים: השעות הללו שאתה מבלה עם חבריך הטובים אחרי העבודה, שרידיו הקרועים של פוסטר על קיר סמטה אלמונית, אותו רגע בו אתה מאונן או מקיים יחסי מין ואינך לא גבר ולא אישה, לא שמן ולא רזה, לא עשיר ולא עני. ברגעים אחרים, טרוף הדעת הוא היוצא מן הכלל, הוא הרסיס, ואנרכיה היא פשוט העולם בו אנו חיים. מאה-אלף מאתנו יכולים לכונן ציוויליזציה חדשה, מאה יכולים לשנות עיר, שניים יכולים לחבר את סיפורי שעת-השינה שילדינו ממתינים להם – ולשתול את הזרעים למיליונים שעוד יבואו.
כאשר אחד מאתנו קורא תיגר על סחיטת דמי-החסות המכונה "עמדת הציבור" או "אילוצים", ועוזב הכל על מנת לחיות כפי שתמיד חלם, העולם כולו מקבל את מתנת החירות הזאת. כאשר אנו גודשים את הרחוב על מנת לרקוד ולנשוף אש, אנו זוכרים בגופנו שהריקודים והמרחבים הללו הם שלנו, זכותנו המולדת. כאשר מתחמי הנופש היוקרתיים בוערים וחלונות הראווה של רשתות השיווק מתנפצים, "רכוש פרטי" חדל לרגע להיות רכוש ולהיות פרטי – ובכוחנו לרקום מערכות-יחסים חדשות עם היקום, שלפתע הופך שוב חדש – ושוב שלנו. אם אנו מסכנים את חיינו, זה מפני שאנו יודעים כי רק כך נוכל לעשותם לשלנו באמת. נתראה בעמוד הראשי של מהדורת העיתון האחרונה שהבני-זונות האלה אי-פעם ידפיסו –
נועם דה-גר, מחסום הכתיבה הבלתי-מאויש של חשובפשע
תודה למרומים על שאין לי מאום.
עזור לי לא לשנוא את מי שעליי להשמיד
|
