 |
ההקרבה-העצמית מקלה על היכולת שלנו
להקריב אחרים מבלי להסמיק מבושה |
מה שטוב לאחרים טוב בסופו של דבר גם לנו, היות ומערכות היחסים שאנו מקיימים עימם הן שטוות את העולם בו אנו מתקיימים; עם זאת, דאגה לצרכיהם על חשבון הצרכים שלנו תגזול מהם את האפשרות לזכות בנו כשותפים חופשיים ומאושרים באמת, שהיא אולי המתנה הטובה ביותר שיש בידינו להציע. הגדרתנו למערכת יחסים בריאה נשענת על תפיסה לפיה אני-נגד-השאר, אנוכיות נגד נתינה מוחלטת, היא דיכוטומיה כוזבת, כמו כל דיכוטומיה. מי שמטיפים להקרבה עצמית בשם טובת הכלל פועלים עדיין על פי המודל התחרותי של הפרט-נגד-החברה, כפי שעושים גם מי ששואפים לבדלנות אינדיבידואליסטית מנותקת; עבורנו, הן יחידים והן קהילות אינם אלא הצטלבויות של חוטים ברשת הגדולה של הקיום, בלתי-ניתנים להפרדה, תפורים זה למידותיו של זה. החירות וההגדרה העצמית שאנו מוקירים כל כך מתאפשרות רק בהקשרה של התרבות שאנו יוצרים יחד; ואולם, על מנת לתרום ליצירה זו, על כל אחד מאתנו ליצור עצמו כפרט.
זאת לאמור: אם בכוחך להציל את עצמך, תוכל להציל את העולם – אולם עליך להציל את העולם על מנת שתוכל להציל גם את עצמך.
|
"האדם המערבי ממלא את ארונות מטבחו במוצרי מזון ובכך חושב עצמו ליצור המסוגל לקיים את עצמו"
̶ גנדי
|
