כלכלות אנרכיסטיות נבדלות באורח רדיקלי מכלכלות אחרות. אנרכיסטים לא רק מנהלים את עסקאותיהם אחרת, אלא סוחרים במטבע שונה בתכלית - כזה שלא ניתן להמירו בסוג הנכסים עבורם קפיטליסטים מתחרים ביניהם וקומוניסטים מגבשים תוכניות חומש. קפיטליסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים מדברים על חילופי סחורות; אנרכיסטים מדברים על חליפין בסיוע, השראה, נאמנות. כלכלות קפיטליסטיות, סוציאליסטיות וקומוניסטיות הופכות יחסי אנוש למוצר: שיטור, סיעוד רפואי, חינוך ואפילו יחסי מין נהפכים לשירותים שניתן לקנותם ולמוכרם. כלכלות אנרכיסטיות, המתמקדות מעל לכל בצרכיהם ורצונותיהם של הפרטים המעורבים, מסבות סחורות ומוצרים חזרה לכדי קשרים חברתיים: לחוויה הקהילתית שבגינון או בהקמת הרכב מוסיקלי, להתלהבות והריגוש הצדקני-כמעה שבגניבה מרשת סופרמרקטים גדולה או בפלישה לבניין נטוש. מערכת היחסים הכלכלית המאפיינת קשרים קפיטליסטיים היא המכירה; בכלכלות אנרכיסטיות, זוהי הנתינה.
כלכלות אנרכיסטיות נסמכות על הון חברתי, שהוא היפוכו של הקניין הפרטי. הון פרטי נעלם ככל שעושים בו שימוש - כפי שקורה למשל בכסף בו העובדים קונים את מזונם - או, בעזרתה של חשבונאות תאוותנית, יש בכוחו לשמש לצבירת הון פרטי גדול יותר על גבם של אחרים, כפי שקורה למשל כאשר תאגידים מנצלים את העובדים הנ"ל. הון חברתי, לעומת זאת, הריהו זמין למכביר – למעשה, ככל שאנשים עושים בו שימוש תכוף יותר כך גדלה גם זמינותו, בחייהם שלהם כמו בחיי זולתם: הגינה הקהילתית המניבה תבואה רבה יותר ככל שמספר המעורבים בה גדל, הבניין הנטוש שמשופץ ומוסב ביתר קלות למרכז קהילתי (ואף מוגן טוב יותר מטפריה של המשטרה) ככל שעולה מספר האנשים הנוטלים בו חלק. בקשרי חברות, כמו ביחסי מין, כמו בארוחות משותפות או בערבי ריקודים, ככל שהאחד נותן יותר, כך הכל מרבים לקבל.
כיום מעורב רובנו בו-זמנית בשני סוגי הכלכלה הללו. למראית העין קיימת עדיין שיתופיות בקניין הפרטי, גם אם בהקשרים מוגבלים בלבד: נער המביא את הכדורסל הפרטי שלו למשחק במגרש השכונתי, חברי להקה הרוכשים ציוד במשותף. אפילו מעונה הפרטי של משפחה ממעמד הביניים, חרף היותו מחוץ לתחום עבור מרבית הקהילה, עדיין מארח קרובי משפחה מזדמנים, חוגי-בית או מסיבות פיג'מות. רגעים שכאלו הם תזכורת לכמה מהנה יותר יכולה הנתינה ההדדית להיות בהשוואה למסחר. אנרכיסטים מטפחים חזונות בדבר עולם המותאם לשיתופיות שאינה יודעת גבולות.
|
"פחדו הנורא ביותר של הנבל הוא חברה ללא כסף: שהרי בחברה כזו יזכה אך ורק לכבוד לו הוא ראוי."
̶ בן פרנקלין |
אבל מי יוריד את הזבל?
זה קרה בברצלונה, שנים בודדות לאחר תום מלחמת האזרחים, כשזיכרונם הטרי של איגודי העובדים חי עדיין, דומם, תחת עקב הברזל של הרודנות הפאשיסטית. אוטובוס מס' 68 עשה את מסלולו ביום אביבי ושטוף-שמש במיוחד, כאשר, בהגיעו לאחת הצמתים בעיר, עצר לפתע הנהג בחריקת בלמים. "לעזאזל עם כל זה," סינן בקטלנית זועמת, פתח את דלת האוטובוס וירד בצעד רוטן אל אורו של יום. תחילה צפו הנוסעים ההלומים במתרחש, ולאחר מכן החלו למחות בחוסר סבלנות. אחד מהם נעמד ולחץ על צופר הרכב. מקץ מספר צפירות מהוססות, השעין הנוסע את מלוא כובד משקלו על הצופר, מה ששיווה לו צליל של צפירת אזעקה; אולם הנהג הפורש המשיך בקור רוח במורד הרחוב. למשך דקה תמימה ישבו הנוסעים בשתיקה רועמת, מבולבלים. זוג נוסעים קם ממושבו וירד מהאוטובוס. או-אז, מן המושב האחורי, הגיחה אישה בעלת חזות של כדור תותח ענקי ונוכחות בלתי-ניתנת לכיבוש. מבלי להוציא הגה, התיישבה במושב הנהג, התניעה את הרכב והעבירה להילוך ראשון. האוטובוס המשיך במסלולו, עוצר בכל תחנותיו הקבועות, עד שהאישה הגיעה ליעדה וירדה ממנו. נוסע אחר תפס את מקומה והשלים קטע נוסף במסלול, תוך שהוא עוצר בכל התחנות גם-כן, ומשזה ירד הוחלף בנוסע אחר, ואז באחר; כך המשיך קו מספר 68 במסלולו, עד תחנתו הסופית. |
